השהיה – התנהגות או רגש?

האם בעולם שמצטלם מהר והיטב יש מקום להשהיה?

 

מאז שכתבתי לפני חודשיים את הפוסט על כניעה או התמסרות, אני שבה וקוראת אותו (מיתרונותיו הנוספים של בלוג – יש לאן לחזור, להיזכר שוב ושוב ולבדוק איך אני עומדת עכשיו מול מה שכתבתי).

מסתבר שלכתוב את זה, זה היה החלק הקל. אבל ללמוד איך באמת להיות בהשהיה – זה כנראה החלק היותר קשה. מדובר בתהליך אטי, ואני חייבת להודות שלמרות הרצון העז שלי, אני נופלת שוב ושוב למלכודות ההרגלים של למהר ולפתור.

לאחר שאני נוזפת בעצמי על חוסר היכולת לדחות סיפוקים, או במקרה הזה – למהר ולפתור מצבים מורכבים, אני מנסה להזכיר לעצמי בעדינות (בכל זאת צריך לאזן את הטון הנוזף שאני כה טובה בו, בעיקר כשהוא מופנה כלפי פנים), שרומא לא נבנתה ביום, והרגלים שבניתי ב 44 שנות קיום לא ייעלמו מחיי רק בגלל שהחלטתי, אפילו אם כתבתי את זה קבל עם ובלוג.

ואז אני שבה ומזכירה לעצמי שבעצם אני אוהבת תהליכים, ומאמינה בהם עד מאוד, ומבטיחה לנסות להזכיר לעצמי במצבים מסוימים לשוב ולהשהות ולא למהר לפעול. לפחות עד הפעם הבאה.

לפעמים צריך לנקות קצת את הבלאגן ולעשות סדר במחשבות…

 

אבל שמתי לב שיש לי מה לחדד- לעצמי ואולי גם לכם, אם התחברתם לאפשרות של ההשהיה. אני רוצה להבחין בין להשהות פעולה ובין להשהות רגש.

מאז ומתמיד ידעתי שללב שלי יש את הקצב ואת האמת שלו. ההשהיה אמורה לתת לו זמן לחוות באמת את החוויה במלואה – טובה, מורכבת או כואבת ככל שתהיה. אני מאמינה ויודעת (על עצמי) שהדחקה לא עובדת. הרגש המקנן ישוב ויעלה, וירים ראש שוב ושוב, ולא יתן לי מנוח עד שאתן לו את מלוא המקום. כנראה זה טבעו של רגש – הוא צריך מקום להתבטא!

ומצד שני – הניסיון לפתור, לדבר על, לעבד ולהחליט החלטות – כאן מדובר בכלל על פעולה התנהגותית ולפעמים היא מתקיימת ללא כל קשר לרגש עצמו, שרק רוצה להתבטא, אלא שבה ועולה מתוך הרגל פשוט שנטמע.

אז הפעם אני רוצה להפריד בין ההתנהגות שהיא עשייה – או אם תרצו DOING, ובין הרגש או התחושה, שהיא לגמרי BEING. ואם יש משהו שלמדתי עם השנים, זה שאני לא יודעת להשפיע על הרגשות שלי, אבל התנהגות היא לגמרי ברת שינוי.

להניח רגע את המצלמה, העט, המקלדת או הטלפון. ופשוט להיות.

 

החידוד הזה הקל עלי את ההסתכלות על התהליך של השהיה. השהיה פרושה לתת אפילו עוד יותר מקום לרגש ולתחושות, ממקום לא שיפוטי ומאפשר, מבלי לעשות כלום – כלומר מבלי להיכנע להרגל של ההתנהגות, שנועדה לפתור מיד את התסבוכת הרגשית.

זה נשמע לי מוזר, כי תמיד התייחסתי לעצמי כמישהי שיודעת לחוות דברים בעוצמתם הרגשית (לכאן או לכאן – אם בבכי חסר מעצורים, או באהבה ללא תנאי). אבל אני מבינה שההשהיה יכולה להוסיף לי עוד מימד – כי היא נותנת לרגש עוד מקום – שקט ובטוח להביא את עצמו לידי ביטוי.

אני מודה שאני גם קצת בונה על הידע שיש לי – רגשות הם בני חלוף. כמו כל אנרגיה, יש להם תאריך תפוגה. לפעמים ההאצה שלי לפתור מחשבות או רגשות בלתי פתורים, דווקא לא נותנת להם לעבור דרכי, ולכן דווקא מקבעת אותם עמוק יותר ולא מאפשרת להם להחוות, ואז לדעוך, להתעצם או אפילו לחלוף.

האם ההשהיה יכולה לתת לחוויות שלנו מימד נוסף?

 

אז אולי דווקא ההשהיה יכולה לתת לרגשות ולתחושות שלי לבטא את טבעם האנרגטי? להשתנות.

אשה יקרה אמרה לי לפני כשנה שהשהיה היא פעולה. ואני חושבת שהיא פעולה חשובה של אפשור. אני משהה את ההתנהגות, ולכן מאפשרת לרגשות, תחושות ומחשבות להיות ולהחוות במלוא עוצמתם, מבלי הצורך "לפעול" או "לעשות משהו". צורך שכל כך טבוע בנו.

ואני חוזרת לעולם שלנו – עולם שבו כל דבר שאינו מצטלם, עולה לסטורי או מדווח לפחות באחת מהרשתות החברתיות, דינו כאילו לא נחווה. האם במהירות שבה אנחנו מדווחים על חוויות, אנחנו בעצם לא מאפשרים לעצמנו לחוות אותן באמת?

דמיינו לעצמכם שאמן היה מוציא את היצירה מיד בשלב הרעיון, מבלי לתת לעצמו לחוות קודם את עוצמת הרגש, ההתלהבות, עיבוד הרעיון, או התחושה הנלוות? איך היתה נראית האמנות שלנו?

מאז ומתמיד אמנים נהגו לשהות קצת עם הרעיונות, היצירות, והתחושות שלהם. הם כנראה הבינו היטב מדוע זה חשוב. נראה לי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד מהם…

תגובות

  1. גדעון רון אומר

    גיל, את כותבת על "לפתור, לדבר על, לעבד ולהחליט החלטות…"
    היה זה כמדומני אלברט איינשטיין שאמר בזמנו: "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן."
    אכן, אחד השיעורים שעלינו ללמד את עצמנו – לחשוב לעיתים גם מחוץ לקופסה.
    בהצלחה לכולנו !

    • גיל מרטנס אומר

      זה אכן היה איינשטיין, ואז שאצליח להגיע לתובנות שלו, כנראה נגזר עלי ניסוי וטעיה שכזה 🙂
      תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *